האגן הצפון-מזרחי הוא אזור באופן כללי שטוח, עם גבעות נמוכות בחלק הצפוני ביותר של רצועת ההרים, ללא מאפיינים טופוגרפיים בולטים, המדגישים את גבולותיו. האגן מכסה אזור של כ-1,044 קמ"ר, ומתחתיו סדרה עבה של שכבות אבן-גיר, דולומיט, אבן-צור, גיר, ואדמת-סיד מקבוצות אדוות, יהודה והר הצופים (יחידות גיאולוגיות Ta, Kj ו- Ks). מי תהום מתמלאים ממשקעים בכמות ממוצעת של 145 ממ"ק/שנה, והם זורמים באופן כללי לכיוון צפון-מזרח. מי תהום מסופקים לבארות ולמעיינות על-ידי שני אקויפרים עיקריים:
ההידרוגרף לבאר17-21/022 שהושלם באקויפר איאוקן מצביע על תגובת מפלסי המים לשאיבה. עליות חדות בהידרוגרף משקפות כמות משקעים מוגברת. בין 1971-97 מפלסי המים בבאר ירדו בכ-10 מ' כתוצאה משאיבה. ריכוזי הכלוריד בבאר נשארו יציבים בין 1969-87 אך גדלו בין 1987-92 , כנראה כתוצאה מן הגידול במפלס המים בבאר. ריכוזי חנקה הראו ירידה חדה ב-1982, ונותרו יציבים מאז ועד 1997.
|
אקויפר איאוקן, המורכב מאבן-גיר וגיר עם רצועות אבן-צור מיחידה גיאולוגית Ta
אקויפר טורון- קנומן, המורכב מאבן-גיר ואבן-גיר דולומיטית מיחידה גיאולוגית Kj .
מפלסי מי התהום של האגן הצפון-מזרחי מושפעים גם מירידת משקעים וגם משאיבה. במשך הזמן ניכרת הידרדרות מה באיכות מי התהום, בעיקר בשל זיהום הקרקע מפעילות חקלאית וממי שפכים. שאיבת מי תהום גרמה למליחות מוגברת של מים בשל תנועה אנכית של מי מלח מאזורים עמוקים.