|
בנייה טיפוסית של באר מוצגת על-ידי באר 18-15/006 , בחלק המרכזי של האגן. באר זה שעומקו 615 מ', מוציא מים מאקויפר קנומן תחתון, בעומקים של 362 עד 615 מ', עם מפלס מים של כ-342 מ', ותשואה ממוצעת של כ-17 ל'/ש' . |
אגן ההר המזרחי מכסה שטח של כ-3080 קמ"ר וכולל את החלק המזרחי של רצועת ההרים ואת המתלל המערבי התלול של בקעת הירדן. בדו"ח זה, המונח אגן ההר המזרחי אינו כולל את אגן רצפת עמק הירדן ואת האגן הצפוני-מזרחי, שאליהם ישנה התייחסות נפרדת. מתחת לאגן ההר המזרחי קבורות שכבות עבות של אבן-גיר ודולומיט מקבוצות יהודה והר הצופים (יחידות גיאולוגיותKj ו- Ks), המקופלות לתוך קיפולים מופנמים (סינקליין -נמוכים) ומוחצנים (אנטיקליין -גבוהים) הנוטים בכיוון צפון-דרום. בקעת הירדן יוצרת את הגבול המזרחי של האגן. מי תהום מתמלאים מחדש ממשקעים בכמות ממוצעת של 172 ממ"ק/שנה, וזורמים באופן כללי בכיוון דרום-מזרח, לעבר בקעת הירדן. מי תהום הם המקור העיקרי של מים מתוקים באגן, ומסופקים לבארות ולמעיינות על-ידי שלושה אקויפרים ראשיים:
אקויפר טורון, המורכב מאבן-גיר ודולומיט מהחלק העליון של יחידה גיאולוגית Kj .
אקויפר קנומן עליון, המורכב מאבן-גיר ודולומיט מהחלק האמצעי של יחידה גיאולוגית Kj
אקויפר קנומן תחתון, המורכב מאבן-גיר ודולומיט מהחלק התחתון של יחידה גיאולוגית Kj .
האקויפרים קנומן עליון ותחתון הם הפוריים ביותר, והם מתהווים בעומקים הגדולים מ-250 מ'. מי תהום בדרך כלל מתהווים בקיפולים מופנמים שמותחמים על-ידי שברים. מעיינות חשובים, כגון עוג'ה וחמם, נובעים מאזורי שבר ומסדקים בעומק רב.
מי התהום באגן זה הם באיכות מצויינת, עם ריכוזים נמוכים של כלוריד וחנקה מומסים. באזורים מסויימים, איכות המים נפגעת ממלחים ומגבס, בשל זרימת מים דרך משקעי אגם.
|
מפלסי מי התהום בחלקים של האגן הראו ירידה ארוכת טווח בתגובה לשאיבה. בשנים 1981-1991, מפלסי המים בבאר 14518901 ירדו בכ-8 מ' בתגובה לשאיבת מי תהום. ב- 1992-93 חלה עליה של כ-10 מ', בתגובה לתקופה של כמות משקעים גדולה, שגרמה לשיוב מוגבר באקויפר. ריכוזי הכלוריד, עלו, ככלל, בשנים 1981-1994, וניתן לייחס זאת לתנודות במפלס המים בבאר. |