מבט-על של מקורות המים במזרח התיכון

שיוב מי תהום

אף על-פי שלסלע עשויות להיות תכונות המאפשרות אגירת מים, הסלע חייב לבוא במגע עם מקור מים כדי להתמלא מחדש (שיוב) ולספק מקור מים מתמשך. מי תהום מגיעים משני מקורות: (1) מאובנים, שכמעט ואינם מתמלאים מחדש או   (2) מקורות נוכחיים ומתחדשים.  

אקויפרים מאובנים אינם ניתנים להתחדשות ונפוצים בעיקר בחלקים הדרומיים והמזרחיים של האיזור. ככל הנראה מים חדרו לאקויפרים המאובנים לפני עשרות אלפי שנים, כאשר האקלים השולט באיזור היה לח יותר. היות שמים הנשאבים מאקויפרים מאובנים אינם מתחדשים, מפלסי מי התהום יורדים בהתמדה עם הוצאת המים ממתחת לאדמה.

שיוב נוכחי ומתחדש מתמלא באופן טבעי ממשקעים, נחלים, ואדיות, אגמים, או גופי מים אחרים שמחלחלים דרך האדמה אל האקויפרים. בנוסף, ניתן לזרז שיוב על-ידי פעולות אנתרופוגניות מכוונות כמו בארות הזרקה או בריכות חלחול, או על-ידי פעולות לא מכוונות כמו חלחול מי השקיה, חדירת מי שפכים או דליפה מצינורות.

הערכות לגבי השיוב השנתי של מי תהום בעשרים אגני מי התהום חושבו על-ידי סוכנויות מים שונות באיזור ומתוארים בגרף. הערכות נעשו על-ידי סיכום כל נקודות הספיקה, בהנחה שהסכום שווה לשיוב האקויפר. עבור כל אגן מי תהום השיוב המוערך כולל:

٠  נגר מספיקה לקרקע, כולל ספיקה מדודה במעיינות וספיקה מוערכת לתוך מקורות מי קרקע.

 ٠ ספיקה שנשאבת מבארות (מדודה).

 ٠ אוופוטרנספירציה (איוד ודיות) (הערכות על-פי תנאי האיזור והערכות מאיזורים אחרים).

 ٠ זרימה תת-קרקעית לאגנים סמוכים.

רמות השיוב הגבוהות ביותר הן לרב בחלק הצפוני ההררי של האיזור, שם יורדים הכי הרבה משקעים. אחוז המשקעים שאכן ממלאים את האקויפרים תלוי בשיעורי ההתאיידות, דיות לצמחים, נגר, ומידת חדירות האדמה.